ביום חמישי ישבתי עם חבר שלי בבית קפה. כשהתיישבתי, הוא שם לב שנאנחתי בכאב. כבר התרגלתי, שנים שהגב שלי כואב מפציעת ספורט ישנה. אפשר לומר שהכאב הוא כבר חלק מהחיים שלי – אני מתעורר איתו בבוקר, שורד איתו את היום, והולך לישון איתו כפיות. תמיד כשאני מספר לאנשים על הכאב שאני מתמודד איתו, הם שואלים אותי – ניסית דיקור סיני? ניסית משככי כאבים? ניסית פיזיותרפיה? אפשר לומר שכבר התעייפתי מלהסביר, ולשמוע את העצות השונות של כל אחד. ואפשר לומר שכבר התעייפתי מזה כל כך, עד שפשוט השלמתי עם הכאב. כך היה, עד אותו יום חמישי.
התיישבתי עם חבר טוב שלי רונן, אחרי הרבה שנים שלא התראנו. מן מפגש נוסטלגיה כזה, שאחריו בטח לא נתראה עוד חמש שנים, ונמשיך לשלוח מזל טוב רק בימי הולדת. את המפגש הזה, אני מאוד שמח שלא פספסתי.
עם הזמן, למדתי להסתיר את הכאב. אני נושך שפתיים כשפרץ הכאב תוקף, ולא מוציא מילה. איכשהו, רונן קלט עלי. "מה יש לך?" הוא זרק לי. אין לי כוח לפתוח את הנושא, אז מיהרתי להשיב שהכול טוב והחלפתי נושא. בינתיים המלצרית הגיעה והזמנו קפה, אבל רונן לא שיחרר. "מה כואב לך?"
רונן שאל ישר ולעניין, בלי גינונים. ככה החברות שלנו, לא משנה כמה שנים יעברו. סיפרתי לו את הסיפור בקצרה. הנה יתחילו שאלות ה-"ניסית". במקום זה, הוא פשוט אמר – תלך למרפאת כאב.
לפני שהספקתי לשאול, רונן התחיל לספר. הוא סיפר על תאונת דרכים שעבר ממש אחרי החתונה שלו, ואיך סבל מכאב כרוני. הוא שמע על מרפאת כאב, ואחרי סדרת טיפולים הוא קיבל את החיים בחזרה. החיים ללא כאב. הוא סיפר שהם מתמחים בכאב אורטופדי או ראומטולוגי, כאב בנוירופטי, בכאב גסרואנטרולוגי, לא רק כאב כירורגי, כאב אונקולוגי, גניקולוגי , או אורולוגי. זה היה נשמע לי סינית, אבל ממה שהבנתי מרונן, הם באמת עושים הכול מהכול.
רונן לא חיכה לתגובה שלי, והמשיך לספר. הוא סיפר שהם מאמינים בגישת רפואה כוללנית, שכוללת גוף ונפש. אני לא רואה איך הפציעה שלי קשורה לנפש, אבל המשכתי להקשיב. הוא הסביר שהם מאמינים שהגוף והנפש עובדים כמקשה אחת, וכך יש לטפל בהם. שאלתי אותו איך הם עושים זאת. הראש שלי נמלא דמיונות של כשפים אינדיאניים, נשיפת עשן, טקסי שירה ופולחן מוזרים. רונן הסביר שמדובר בגירוי שרירי עמוק, גלים אלקטרומגנטיים, וגם תרופות במידת הצורך. כאילו קרה את מחשבותיי, רונן אמר שהם לא עוסקים בקנביס.
שאלתי את עצמי אם רונן מקבל מהם אחוזים, כי הוא נשמע כל כך נלהב. רונן סיפר שהם היו כל כך קשובים אליו, אנושיים וסבלנים. הוא אמר שהם נמצאים בכל הארץ, ולא צריך להמתין חודשים בשביל לקבל תור. הם מתעסקים בסוגים שונים של כאב, ומתאימים לכל אחד את שיטת הטיפול המתאימה לו. בכל זאת, כל כאב הוא סיפור אחר לגמרי.
עוד באותו יום, קבעתי תור. זה לא היה פשוט, אבל אחרי כמה טיפולים חזרתי לעצמי. התקשרתי לרונן להודות לו, ובירכתי על אותו מפגש נוסטלגי.
